סיום הקורס

יום אחד בהיותי בהםתדרות המורים ,קפצה למולי הצעה ללימוד "מחשבים "בבית םפר "עמל".שמחתי ומיד הוספתי את שמי
לרשימה .מספר השיעורים כעשרה.
האוירה היתה נעימה ,המדריך :אורן,גילה בקיאות בחומר וסבלנות רבה .
השעורים הראשונים היו בהירים האחרונים פחות מובנים .
הצעתי :להוסיף מספר מפגשים אם אפשר לחזק את החומר .
תודה על הכל!

המשך לחיים במעברה

עד מלחמת העולם הראשונה עלו לארץ ישראל מתימן למעלה מארבעת אלפים נפש, בחירוף נפש ובסכנת חיים של ממש.עם השואה הגדולה שפקדה את יהודי אירופה במלחמת העולם השניה נסגרו שערי היציאה משם וכתוצאה מכך נתנו ליהודי תימן רשיונות עליה לארץ כ-5000 איש.תנאי היציאה היו קשים, הנדודים בדרכים, הפחד מפני שודדים,המחלות והרעב שפקדו אותם ובעיקר הציפייה מורטת עצבים במדבר ליד עדן החישו את מותם של מאות.הגדולה שבעליה הייתה בשנות החמישים שכונתה על "כנפי נשרים", הביאה אלפי יהודים.גורלי וגורל אחותי היה כגורל רבים מאחינו בני תימן, איתם צעדנו ברגל, לעיתים על חמורים, הרעב הציק,החום העיק ,לבוש בלתי מספיק אך השמחה, הערגה והחלום שחלמנו אלפי שנים להגיע לארץ המובטחת הניסו מעלינו את קשיי הדרך המועקה והמצוקה.סברנו שנגיע לארץ זבת חלב ודבש והחיים החדשים יאירו לנו פנים, אך אוי ואבוי המציאות טפחה על פנינו, פגשנו ארץ שוממה שיש להפשיל שרוולים ולבנותה.חבלי הקליטה החברתיים היו קשים מייסורי הקליטה הכלכליים.אני זוכרת כאשר הגענו למחני עולים בראש העין שיכנו אותנו באוהלים ולא אחת מטו האוהלים על דייריהם בעיקר בתקופת החורף, שהתבוססו בתוך עיסת הבוץ הם ורכושם שהיה דל למדי.מאוחר יותר עברנו להתגורר בהאנגר אנגלי כזה ארוך שהכיל עשרות משפחות, אני זוכרת שזה היה חלל ענק שהקשה על המתבונן לראותו מתחילתו ועד סופו, הסתופפו משפחות משפחות,סבים וסבתות, אמהות ואבות, ילדים וילדות, מכל הגילים והמינים ועם כל הרעש וההמולה.בהאנגר הזה לא היו מחיצות והיה חשוף לעיני כל.המצב הזה היה מאוד מביך מה שלא התאים לעדתינו המאוד שמרנית.עם הזמן כל משפחה מתחה שמיכה או סדין ויצרה מעין מחיצה למען הפרטיות.

המשך לחיים במעברה

התנאים היו קשים מיכול הבחינות:
נישכבנו על מיטות עץ, מיטות ברזל ואפילו על הריצפה, שמיכות לא היו בנימצא לכל דורש ולכן אנו האחיות לא פעם נשכבנו אחת ליד השניה כדי ליתחמם בלילות הקרים.
מיקלחת אחת ויחידה שהיתה בהאנגר שימשה לנו כמכבסה, לשם היינו הנשים מיתכנסות שם, מפעילות פרימוסים ועליהם הרתחנו את הכבסים בדודי אלומניום, שיפשפנו בידינו ללא כפפות ותלינו אותם ליבוש על ענפי עצים ובכל פינה אפשרית.
המיכבסה שימשה אותנו גם כמיקלחת, לא היו אמבטיות ולא טוש, היינו מחממים מים בדליים ומהם חפפנו את שערינו, אנו זוכרות שלא פעם היינו ניכוות מהים הרותחים או מצטמררים מהמים הקפואים.
מכות נוספות נטפלו אלינו:מכת העכברים והפישפשים שלא נתנו מנוח.
גרוע מיכל היה המחסור בכלים סניטרים, בתי שימוש עוד לא היו בנימצא, היה מה שניקרא היום "בול קליעה".

החיים במעברה

אני זוכרת שבלילות החוף הגשומים והקרים כפי שהיה בשנות ה 50 ,של שנים גשומות וברוכות. זה לא היה מן הדברם הקלים והנעימים להרחיק למקומות שונים כדי להתרוקן כשאן תאורה,אין שביל ואין מידרכה.

לא פעם ניתקלנו במהמורות ונפלנו בתוך החשכה, ניגרם נזק! אין דבר!קמים וממשיכים הלאה.

גם ענייני המזון-היה בצימצום, דל בויטמיני היסוד ואת אותותיו אנו חוות עתה בבגרותינו.

כנ"ל גם בלבוש, לבשנו את המינימום העיקר שיהיה צנוע, נקי לא מטולא ולא בלוי.

יש לציין שעם כל הסבל והמחסור אנו ועוד אלפי תימנים ותימניות גילו חריצות ושלחנו את ידינו בכל עבודה בשדה,בקטיף,סלילת כבישים,נקיון בתים ומדרגות.

אנו רוצות לידע את הדורות הבאים, שאנו לא ליקקנו דבש והמולדת לא הוגשה לנו על מגש של כסף, אלא בדם יזע ודמעות.

אתם דור העתיד לא חויתם את אשר אנו ועמיתינו חוו.

אנו כיום יודעים להעריך את אשר נעשה במשך שישים שנה.

עליכם דור העתיד לשמור מיכול מישמר על מה שקיבלתם-"את המדינה" הצעידו אותה קדימה ותהא דוגמא ומופת לכל מדינות העולם.

ולסיום:

אשרינו שנולדנו בתקופה כזו שאיפשרה לנו לעלות למולדיתינו מקדמת דנא, למרות כל הקשיים והמאמורות שנקרו בדרכינו מירגע יציאתינו מהגלות ועד הגיענו הלום.

פרטים אישיים

שמי יהודית נחום ,ילידת תימן .

שנת עליה: 1948.

כיום מתגוררת במרכז הארץ וכייף לי .